<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מגלה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יתר. כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. מפרש בגמרא מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין הקלו עליהם שיקראו ביום הכניסה שהוא יום שני ויום חמישי שהיו בתי דינין יושבין בעיירות והיו קורין בתורה ובני כפרים נכנסין לשמוע דברי תורה ולא יצטרכו לטרוח עליה ביום ארבעה עשר. אבל אם יום ארבעה עשר חל בשני או בחמישי אין מקדימין, דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן. אבל אם אינן נכנסין אמרינן בגמרא [ה' ע"א] דמקום שאין נכנסין אין קורין אלא בזמנה. תימה מהרי"ף והר"מ למה השמיטו זה.
כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר דכתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושין את יום ארבעה עשר, ומדפרזים בארבעה עשר מוקפין חומה בחמשה עשר. בירושלמי [פ"א ה"א] ולמה תלו הדבר ביהושע לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיה חרבה באותן הימים, כדי שיהיו [קורין כ]מוקפין. ועוד יש לומר לדעת הירושלמי למה תלו ביהושע ולא במשה ודוד, לפי שעל יד יהושע היתה תחלת מפלתם של עמלק, שהמן היה מזרעם, ויהושע כבש וחלק הארץ לישראל, לפיכך תלו בו. ושושן אע"פ שאינה מוקפת חומה מימות יהושע קורין בט"ו, הואיל ונעשה בה הנס. וכרך וכל הסמוך לו, פירוש אע"פ שאינו נראה, כגון שיושבת בנחל. וכל הנראה עמו, פירוש אע"פ שאינו סמוך, כגון שיושבת בראש ההר. נדון ככרך וקורין בט"ו. וכמה, מיל. נראה מדעת הר"מ [פ"א ה"י] דאפילו אנראה עמו בעינן האי שיעורא. ויש מפרשים דנראה אפילו יותר ממיל. מיהו נראה עמו נראה לפרש נראה שהוא עמו, כלומר שנראה מרחוק לאדם שהוא דבוק לו, ואע"פ שאינו סמוך תוך אלפים אמה. דיקא נמי דקתני נראה עמו, ולא אמר נראה ממנו.
היכא רמיזא, דכתיב בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם חכמים. ואימא שיתסר ושיבסר. אמר קרא ולא יעבור. ומקשינן במסכת יבמות פרק קמא [י"ג ע"ב] אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו מצות אגודות אגודות. ומשני הני מילי בעיר אחת, אבל בשתי עיירות לא קפדינן. משמע מהכא שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה קורין במקומן לא בעיירות, כך כתב ה"ר יהונתן. א"ג מהא ליכא למשמע מידי. ועוד דלא מסתייא דלא מסתייעא, מקשה נמי קשיא, דהאי שנויא דאייתי שם לאביי, ורבא שני דשני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה והלכתא כוותיה בר מיע"ל קג"ם, והכי אסיק הרי"ף ביבמות פ"ק [י"ג ע"ב]. ובהשלמה כתוב, מקשי בירושלמי [פסחים פ"ד ה"א] איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו מצות אגודות אגודות, ומשני הני מילי כגון בית דין אחד פלג מורין כבית שמאי ופלג מורין כבית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה. והילכך במגלה אפילו נימא דבני כפרים כשמקדימין ליום הכניסה קורין אותה בעיירות לית לן בה, דליכא פלוגתא דבי דינא. ומיהו עיקר הדברים דבכפרים היו קורין. והפירוש הנכון הוא מה שפירש הר"מ [מגילה פ"א ה"ו] שמפני שבני הכפרים מתכנסין בשני ובחמישי לקרות בתורה הקלו עליהם שלא יתכנסו ביום י"ד פעם אחרת לקריאת המגלה. אבל מקום שאין מתכנסין בני הכפרים ביום הכניסה לקרות בתורה אין קורין אותה אלא בזמנה. השלמה ע"כ. ומיהו מדברי הר"מ אין להוכיח דעתו אם קורין בכפרים עצמן או בכרכין. והעיקר נראה כמו שכתבנו דבכפרים קורין אותה מפני הנשים והקטנים שהגיעו לחנוך שיצאו ידי קריאת מגלה עם הגדולים. ואם תאמר אם כן דבכפרים עצמן קורין אותה למה תקנו הקדמת יום הכניסה יקדימו לקריאתה בי"ג לבד. ויש לומר כי בני הכפרים אינם מתקבצים במקומן בכל ימי השבוע רק בלילה שלמחר יהיה יום הכניסה שמתקבצים כדי שילכו למחר יחדו לכרכין לדון לפני הב"ד ולספק להם מים ומזון. אבל בשאר ימות השבוע הולכין ולנין בעסקיהם זה בעדרו וזה ביער וזה לכרכין, כל אחד ואחד כפי צורך עסקו. אבל בלילה שיום הכניסה למחר הם דרכן ללון כל אחד ואחד בביתו כדי שיכנסו יחד לכרכין כמו שכתבנו, וקורא אותה להם אחד מהם היודע לקרותה לילה ויום, או מביאין אחד מן הכרכין שיודע לקרותה אם אין ביניהם בקי לקרותה.
ובזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, כלומר שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה כדי לחלק להם מעות פורים, וכשיראו קורין את המגלה בי"א וי"ב וי"ג ולא יתנו להם מעות פורים מייאשי מינייהו, ויום י"ד וט"ו נפקי לעבידתייהו וממנעי משמחת היום. וכי תימא ליתבו להו וליחדו הני יומי. שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה. וכי תימא ליתבו להו הני יומא ונימא להו דליצנעינהו עד יום י"ד. דילמא מצטרכי להו ומפקי להו מקמי יומא ומנעי משמחת פורים. ויש שגורסין הואיל ומסתכנין בה, פירוש בהעמדת דתותינו מפני האומות. ועל לשון זה נראה שסמך הר"מ [פ"א ה"ט] שתלה הדבר לענין הקדמה בזמן שיש לישראל מלכות. ואפשר דמפני עשירות אמ' ובדעת לישנא קמא דמסתכלין. ורש"י פירש מסתכנין מאכילת חמץ בפסח. ולא נהירא.
<h2>דף ג.</h2>
משפחה ומשפחה למה לי, להביא משפחות כהונה ולויה, שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, וכן ישראל ממעמדן. וכן נמי מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגלה. ולפי סוגית הגמרא משמע דוקא תלמוד תורה דיחידים, כגון של בית ר' שאינן רוב ישראל, אבל תלמוד תורה דרבים כגון של רוב ישראל עדיף מעבודה. ונראה נמי דעדיף אפילו ממקרא מגלה, כדגמרינן מיהושע שענשו המלאך על ביטול תורה. ושמעינן מינה דתלמוד תורה דרבים לא מיקרי אפילו של בית ר' אע"פ שהם רבים, אלא תלמוד תורה דכל ישראל או רובם דומיא דיהושע וישראל. וכן כתב רבינו חננאל. וצ"ע מהרי"ף וההשלמה שהשמיטו. אבל מת מצוה עדיף ממקרא מגלה, היכא דאי אפשר לקיים את שתיהן. וכל שכן מתלמוד תורה, דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ודוקא בשב ואל תעשה, ואע"פ שהוא מן התורה ממש, כדמוכח בברכות בפרק מי שמתו [כ' ע"א]. אבל לעבור בלאו שיש בו מעשה, כגון לבישת כלאים ואכילת נבילות וטריפות וכיוצא בזה, אינו דוחה, דכתיב אין עצה ואין תבונה נגד י"י. אבל בכלאים דרבנן ודדמי ליה, כגון שמצא כלאים בבגדו בשוק, בההיא אמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ולא פשיט ליה עד דהוי בביתיה. וכבוד תורה דיחיד, כגון הספד של תלמיד חכם וכיוצא בו, עדיף מתלמוד תורה. ונראה נמי דעדיף ממקרא מגלה. מיהו מת מצוה עדיף מכבוד תורה דיחיד, לפי הנראה. וביאור כל זה תימה איך השמיטו הרי"ף וההשלמה.
אסור לאדם לתת שלום לחבירו בלילה. פירוש כשאינו מכירו. חיישינן שמא שד הוא. ואי מזכיר שם שמים שרי, דגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. מיהו אי לא מזכיר שם שמים אפשר דמשקרי. ואי עביד ליה כבוד איכא חשש ע"ז, דכתיב יזבחו לשדים לא אלוה.
<h2>דף ג:</h2>
וכרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר, דכתיב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, שהוקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הוקף. והר"מ לא הביאו. ורש"י פירשו לענין בתי ערי חומה. ותימה על הרי"ף למה הביאו. ואפשר דלענין שמחה שאינה נוהגת אלא בזמנה הביאו, דאי הוקף ולבסוף ישב הוא ואין בו עשרה בטלנין, אע"פ שמקדימין ליום הכניסה נוהגין שמחה בי"ד ולא בט"ו, דלעולם כפרים נוהגין שמחה בי"ד. וכן אם י"ד הוא יום הכניסה לא דחינן ליה. אבל אם היו בה עשרה בטלנין בט"ו. וכן אמרינן בכרך שישב ולבסוף הוקף שנוהג שמחה בי"ד ולא בט"ו. ואם יש בו עשרה בטלנין קורין בי"ד. ונדון ככפר לאו דוקא, דהוא הדין כעיר, וחד מינייהו נקט. ויש שכתבו דכרך שהוקף ולבסוף ישב קורין בו ביום הכניסה אם אין בו עשרה בטלנין, דנדון ככפר לענין קדימה ליום הכניסה, [אבל] לענין שמחה נוהג בט"ו שהוא זמנו. וכן אם יום הכניסה יבא בט"ו לא דחינן ליה, ולא מקדים לקרות ליום הכניסה שלפניו, אלא קורין בט"ו. ולא נראה זה. דנדון ככפר משמע בין לענין קדימה בין לענין שמחה. ונראה לי דכל הכרכין שכבש יהושע דנינן להו כהוקף ולבסוף ישב, דליישוב ישראל אזלינן ולא ליישוב הגוים. אבל אותן שבנו בימי יהושע ישראל אחר שכבש הארץ, בהנהו מפלגינן בין הוקף ולבסוף ישב וישב ולבסוף הוקף. וכל זה צריך עיון, אם בני כרך יכולין להקדים ליום הכניסה, שהרי ליכא טעמא דמפני שמספקין, שאין דרך בני כרך לספק מים ומזון תמיד לכרך אחר. והר"מ [פ"א ה"ח] כתב דמקדמי ליום הכניסה. ועוד צריך עיון למה השמיט טעם מפני שמספקין מים ומזון, וגם מהרי"ף. מכל מקום אפשר לומר כי לפעמים בני עיר אחת מספקין לבני עיר אחרת מה שאינו מצוי שם. וכרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר ואע"ג דאתו ליה מעלמא, ומקדימין ליום הכניסה. כך כתב הר"מ [שם]. וכתב עוד [שם] כרך שאין בו עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הן כאנשי עיר גדולה ואין קורין אלא בי"ד. וזהו מן הירושלמי [פ"א ה"ד]. והראב"ד תפס עליו ואמר דלעולם עשרה ופחות מעשרה כפר הוא, ודוחה אותו ירושלמי. יש מפרשים דכרך שהוקף ולבסוף ישב שקורין בט"ו כשיש בו עשרה בטלנין, ואם אין בה עשרה בטלנין מקדימין ליום הכניסה, ושמחה נוהגין בט"ו דהוא זמנם, וכך [כתב] הרב ר' שלמה ב"ר אברהם, והביא ראיה לדבריו מסוגיא דשמעת', כדאיתא בחידושי'. וכן אם יום הכניסה הוא ט"ו אמרינן דלא מדחינן, וכי אמרינן נדון ככפר לא אמרינן אלא לענין קדימה. מיהו רש"י פירש נדון ככפר, וקורין בי"ד, וכן כתב ה"ר יהונתן. וכרך שהיה מוקף חומה מימי יהושע אע"פ שאין לו עכשיו קורין בט"ו, דכתיב אשר לו חומה, אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן וגמרינן מהתם. כתב הר"מ [פ"א הי"א] עיר שהיא ספק אם מוקפת מימות יהושע אם לאו קורין בשני ימים י"ד וט"ו ובליליהן, ומברכין על קריאתה לארבעה עשר בלבד, הואיל והוא זמן קריאה לרוב העולם. ונראה לומר לפי הירושלמי דבקריאת ארבעה עשר סגי, דגרסינן התם [פ"א ה"א] הכל יוצאין בה בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה. והאידנא לא קרו אלא בי"ד. ואפשר לומר דסמכינן על הירושלמי בעיירות שהן ספק. ועוד משום דליכא עשרה בטלנין. מיהו שושן אע"ג דלית בה עשרה בטלנין נראה שקוראה בט"ו, הואיל ונעשה בה הנס שהרגו בשונאיהם בי"ג וי"ד ונחו בט"ו. איזהו עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין. ועשרה בטלנין פירש רב אחאי בטלין ממלאכתן לצורך העיר, שלשה דיינין ושמש בית דין ושני גבאי צדקה ואחד המחלק עמהן וסופר וחזן ומלמד תינוקות. וצריך עיון דבסנהדרין [י"ז ע"ב] משמע דבעינן עשרה בטלנין לבר מהני. ובירושלמי [פ"א ה"ד] מפרש עשרה בטלנין, בטלין ממלאכתן שיושבין בבית הכנסת. פירוש שיהיו מצויין שם בעת תפלה, כדאמרינן בפרק קמא דברכות [ו' ע"ב] בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס. ורש"י [ה' ע"ב] פירש כן, ואמר שיהיו נזונין משל צבור. ונראה מזה שאם אינן יכולין להתבטל ממלאכתן שהם צריכין לעשות לצורך מזונותן שעל הצבור לזונם משל עצמם. ומכל מקום מקומות שהם ספק, דאמרינן שקורין בי"ד, לא קאי שפיר למה שפירשנו דכרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר לענין קדימה ועיקר שמחה לא עביד אלא בזמנה שהוא יום חמשה עשר, ואם כן היכא שלא יקדים ליום הכניסה יש לו לקרא בחמשה עשר. ואפשר לומר דנדון ככפר לגמרי קאמרינן, דאפילו לא יקדים ליום הכניסה לא יקרא אלא בי"ד, דכפר לעולם אינו קורא בחמשה עשר. ומיהו לענין שמחה יפה המנהג לשמוח ביום חמשה עשר ולהרבות בשמחה לצאת ידי חובת הספק.
<h2>דף ד.</h2>
נשים חייבות במקרא מגלה שאף הן היו באותו הנס. ונראה לומר שמוציאות אף האנשים, דיקא נמי דתנן לקמן [י"ט ע"ב] הכל כשרין לקרות המגלה. וכתב ה"ר משה [פ"א ה"א] ועבדים משוחררים. וצריך עיון למה לא יתחייבו אף שאינן משוחררין. ואפשר דלא אמרינן בהו שאף הן היו באותו הנס, להכי לא דמו בחיוב זה לנשים. ותוספתא [פ"ב ה"ד] מסייעא ליה, דגריס התם ועבדים משוחררין. עוד כתב ומחנכין את הקטנים לקרותה.
ואין אומרין הלל בפורים, דקריאתה זו היא הלילא. ועוד דאכתי עבדי אחשורש אנן. ומיהו בתפלה אומר מעין המאורע בהודאה, שהוא על הנסים וגו'. וכן בברכת המזון. ואם לא אמר אין מחזירין אותו, כדאיתא בפרק במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א]. ואין נופלין על פניהם.
פורים שחל להיות בשבת, כגון ט"ו לבני כרכים, שואלין ודורשין בענינו של יום. שמשה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, בהלכות הפסח בפסח ובהלכות העצרת בעצרת ובהלכות החג בחג. אבל מקרא מגלה בשבת לא קרינן, לפי שאין הכל בקיאין בה, וגזירה שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים ללכת אצל בקי ללמד. והילכך מקדימין קריאתה ביום י"ד. אבל אחורי לי"ו לא, דכתיב ולא יעבור.
וחייב אדם לקרותה ביום ולשנותה בלילה דכתיב אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. והאי קרא הוא במזמור אילת השחר דמדריש גבי אסתר. ונהגי עלמא למקרי כולהו ביחד בקול רם ארבעה פסוקים, ואחר כך החזן אומר אחריהם, והם איש יהודי, ומרדכי יצא, ליהודים היתה אורה, כי מרדכי היהודי. ונראה לומר כי הטעם הוא כדי לעורר הלב אם נתנמנם אחד מהם שלא ירדמו. ונקטי להני קראי דכתיבי גבי מרדכי משום כבודו ושהענין היה על ידו. ואף המקרא שהוא בסוף צריך לעורר משום כונת (הברכות האחרונות) [הברכה האחרונה] ומשום כבודו דמרדכי כדאמרינן.
<h2>דף ה.</h2>
ומגלה בזמנה קורין אותה ביחיד, שלא בזמנה בעשרה. מיהו מצוה מן המובחר לאהדורי אעשרה. ומי שרוצה לפרש בים או לצאת בשיירה כתב רבינו אפרים שמקדים לי"ג לקרא את המגלה שהוא יום קהלה לכל. אבל טפי לא מקדים. והביא ראיה מן התוספתא [פ"א ה"ב] ומהאי מימרא. דאי לא כן לא אשכחן קריאת מגלה שלא בזמנה, אלא ודאי בכי האי גונא דאמרינן. ונראה לומר שאף על פי שאשה כשירה להוציא את האיש ממקרא מגלה, שאין ראוי להשלים בה עשרה, דהיכא דבעינן עשרה אנשים דוקא בעינן. ועוד דמשום פריצותא איכא, כדאמרינן גבי זימון דנשים ועבדים אין מזמנין. ואפשר לדחות זה. ובפרק שלשה שאכלו [ברכות מ"ה ע"א] הארכנו בזה וכאן בפרק ב'. כתב גאון ומנהגא דמאן דקרי לה פושטה, אבל קורא וכורך כספר תורה לא.
באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. פירש רי"ף בקריאת מגלה ותרומת שקלים, דכתיב ולא יעבור. וצ"ע למה כתב בזה תרומת שקלים ולא הוזכר זה בגמרא במקום זה כלל. מיהו בתוספתא [פ"א ה"ד] תניא מקרא מגלה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין. אבל זמן עצי הכהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל וכן סעודת פורים וסעודת ראש חדש וספק מילה מאחרין ולא מקדימין. תשעה באב, דאקדומי פורענותא לא מקדמינן. והנך, דאכתי לא מטא זמן חיובייהו. תשעה באב מאחרין. כתב רש"י הוא הדין לשאר צומות דמאחרין, אלא משום דהנך דהנהו זימנין דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, כדאמרינן [ר"ה י"ח ע"ב] אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, לא בעי למימרינהו, ונקט תשעה באב דלעולם מתענין בו הואיל והוכפלו בו הצרות. ואית דאמרי דוקא תשעה באב הוא דלא אמרינן ביה הואיל ואידחי אידחי, אבל בשאר צומות אמרינן.
<h2>דף ה:</h2>
והני תרי יומי, אינון ארביסר וחמיסר, תרוייהו אסורין בהספד ובתענית, ושל זה אסור בזה. אבל לפניהם ולאחריהם נראה לומר דאין להם ושרו, הואיל ובטלה מגלת תענית. וכי אמרינן חוץ מחנוכה ופורים, דוקא יומיהון בלחוד הוא. ולכך פשטו המנהג שמתענין בי"ג זכר לדברי הצומות וצעקתם. וכן נראה דעת הר"מ בספר זמנים [פ"ב מהלכ' מגילה הי"ג] ובספר שופטים פרק אחד עשר [הלכ' אבל ה"ג]. וכן נראה שהוא דעת הרי"ף, וכן עיקר. ויש שפסקו בענין אחר. עוד יש לנו לומר שהתענית זה הוא כתענית של שמחה, שזוכרין הנסים, ואינו קבוע לצער, הילכך שרי.
<h2>דף ו:</h2>
קראו את המגלה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני. אין בין יום ארבעה עשר של אדר ראשון ליום ארבעה עשר של אדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין. ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מתנות לאדם אחד. ומתנות לאביונים, שתי מתנות לשני בני אדם. כתב הר"מ [פ"ב הט"ז] אין פחות משני עניים. ויפה אמר מדכתיב בלשון רבים ומתנות לאביונים. אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי.
<h2>דף ז.</h2>
גרסינן בפרק [האומנין] [ב"מ ע"ח ע"ב] מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר. פירש בירושלמי שכל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו, ונותנין להם בהרוחה ואין מדקדקין לתת להם בצמצום, ואם רצה העני ליקח מהם רצועה לסנדלו מקילין עליו לשנותה לכל מה שרצה אחר שיעשה מהם סעודת פורים. וה"ר משה [פ"א ה"ד] פסק דאינו יכול לשנותה.
<h2>דף ז:</h2>
ומחייב איניש לבסומי נפשיה בפוריא, והוא דידע בין ברוך מרדכי לארור המן. והאי דאמרינן בגמרא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, עד ולא עד בכלל הוא. אי נמי לאו דוקא הוא, אלא לשון הבאי כדאמרינן בעלמא [חולין ד' ע"ב] דברו חכמים לשון הבאי. אבל השכרות הוא איסור חמור, ואין לך עבירה גדולה ממנו, שהוא הוא הגורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה איסורין ואף לע"ז ולכפירה בעיקר. ואין זו השמחה הכתובה במקרא, כי זה הוא נקרא שחוק והתול וקלות ראש. והשמחה היא לשמוח בשם יתברך שגאלנו והצילנו וקרבנו לעבודתו להיות לו לעם סגולה, ולשמח העניים והאביונים ודוי הלב, ולדבר על לבם דברי תנחומין ושמחה ומשלוח מנות ומתנות. וכן דעת ה"ר אפרים. סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב. שמחה, מלמד שאסור בהספד, משתה שאסור בתענית. אבל יום טוב לא קבילו עלייהו, דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב. מיהו נהגי עכשיו בכל ישראל שאין עושין בהם מלאכה. אין לזלזל במנהג, כיון שפשט איסורו וחזינן בגמרא דרב לטייה לההוא גברא דשדא כיתנא בפוריא ולא צמח כיתניה משום דדברים המותרים הם ואחרים נהגו בהם איסור. ומנהגא מילתא היא, דכתיב שמע בני מוסר אביך ולא תטוש תורת אמך. אבל נטיעה של שמחה שרי, אע"פ שהיא מלאכה. ומהא שמעינן שמותר לכתוב פשטי המקראות או פסקי הלכות וכיוצא בהם שאדם שמח בהם דכתיב פקודי השם ישרים משמחי לב.
<h2>דף טז:</h2>
עשרת בני המן ועשרת בעינן למימרינהו בנשימה אחת, דכולהו בהדי הדדי נפק נשמתייהו. [וצ"ע] לשון הר"מ [פ"ב הי"ב] שכתב [כדי להודיע לעם שכולם נתלו] ונהרגו כאחד, [דהא נהרגו] ביום שלשה [עשר, ולא] נתלו עד יום [ארבעה ע]שר, כמו שמבואר בגמרא הוא [דנשמתייהו כי] הדדי נפק. וי"ו דויזתא צריך למימתחיה כזקיפא, דכולהו בחדא זקיפא אזדקיפו. כל השירות כולן אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו שהיא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים.
היתה כתובה בסם בסקרא בקומוס בקנקנתום על הדפתרא ועל הנייר לא יצא. קומוס קומא. קנקנתום חרתא דאושכפי. דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ. נייר מחקא. וה"ר משה [פ"ב ה"ט] כתב אין כותבין את המגלה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה. ואם כתבה במי עפצא וקנקנתום כשירה. כתבה בשאר מיני צבעונים פסולה. וצריכה שרטוט כתורה עצמה. ואין העור שלה צריך עבוד לשמה. היתה כתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד או שכתבה גוי או מין פסולה. ע"כ.
וצריכה שרטוט כאמתה של תורה. פירש רבינו תם [ספר הישר סימן פ"ה] פרשת קרית שמע. ודייק מדאמר כאמתה של תורה דאיכא מידי אחריתי בתורה שאין צריך שירטוט. וכי אמרינן לקמן שלש אין כותבין בלא שירטוט שיטה ראשונה קאמר. אבל בשירטוט שיטה ראשונה [סגי] לא אצטריך אכולהו. וכי אמרינן תפלין אין צריכין שירטוט, הני מילי [כל] שיטה ושיטה. אבל בשיטה ראשונה צריכין. אבל מזוזה צריכה שירטוט אכל שיטה ושיטה. והיינו דאמרינן גבי (מזוזה) [מגילה] צריכה שירטוט כאמתה של תורה דהיינו קרית שמע. ואית דאמרי דתפלין אין צריכין שירטוט כלל אפילו בשיטה ראשונה. והיינו טעמא שהשירטוט אינו אלא לנוי, שתהא הכתיבה נאה בקריאתה. ותפלין אין נקראין כלל, אבל ספר תורה הרי נראית ונקרית תמיד וצריכה נוי. ומזוזה נמי, כיון שנבדקת פעמים בשבוע ורואין אותה, צריכה שירטוט כאמתה של תורה. פירוש כעיקרה של תורה. ונקיט האי לישנא משום דכתיב אמת קנה ואל תמכור, דתורה נקרית אמת. וכי אמר כאמתה של תורה, מכל התורה קאמר, ולא משוינן חילוק קרית שמע לאידך פרשיות של תורה, ולא בין שיטה ראשונה לשיטה שניה, דבכולהו צריך שירטוט, ואפילו שלש תיבות. ושתים כותבין שלש אין כותבין, פירוש שתי תיבות. דגרסינן בגיטין פרק קמא [גיטין ו' ע"ב] שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר אותן בני אדם העומדין עלי ובידי למסרן למלכות מהו. שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה מצערי לי טובא ולא מצינא למיקם בהו. שלח ליה דום לי"י והתחולל לו. דום לי"י והוא יפילם לך חללים חללים. השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלין מאליהם. ש"מ דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל למלכות, לא שנא גופיה ולא שנא ממוניה, רבינו אפרים. והני לישני דפסוקי דכתבי באגרות הרשות שמעתי בשם רבינו תם [וכ"כ תוס' מנחות ל"ב ע"ב ד"ה הא] דשרו בלא שירטוט, שאינם אלא צחות הלשון. והא דשרטט וכתב ליה דום לי"י והתחולל וגו', ההוא לאגמורי מיניה הוא דכתביה ולא לצחות הלשון. ודוקא בשיטה ראשונה [הוא] דצריכי שירטוט, אבל משיטה ראשונה ואילך לא. ושמעתי טעם, דראשונה נעשית כשרטוט לשניה, וכן כל אחת ואחת. כך שמעתי ונראין הדברים.
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגלה למפרע לא יצא. וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן בתפלה. מגלה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, מה עשיה למפרע לא אף זכירה למפרע לא. הלל דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם י"י, כשם שאי אפשר לשמש לזרוח למפרע מן המערב למזרח כך אין קורין הלל למפרע. קרית שמע דכתיב והיו, שלא יקרא למפרע. והני קראי אסמכתא בעלמא נינהו, אלא גמרא הכי איתה ואסמכינהו רבנן אקראי. והכי נמי אמרינן בכמה דוכתי [ברכות מ"א ע"א].
קראה על פה קראה תרגום בכל לשון לא יצא. מצאתי כתוב בחידושי החכם ר' ישעיה בה"ר אברהם ז"ל ויש שאומרים שאסור לסייע על פה לשליח צבור הקורא את המגלה, דשמא יש בבית הכנסת שישמע ממי שקראה על פה ולא ישמע משליח צבור, כי היכי דקראה על פה לא יצא הכי נמי לא יצא מי ששומע ממנו. וכתב ה"ר בעל העיטור [הלכ' מגילה] גבי היו בה אותיות מטושטשות וכו' דאסקינן לא קשיא הא בכולה הא במקצתה וכו'. הילכך רשאין הצבור לקרות על פה עם הקורא במקצת הפסוקים. עכ"ל. אבל קורין אותה ללועזות בלעז, כגון גפטית לגפטיים עברית לעבריים יונית ליוניים. ודוקא ללועזות דלא ידעי לשון הקודש הוא דשרי לומר בלעז כדי שיבינו, ואע"פ שיכולין לצאת באשורית. אבל אם מבין לשון הקודש אע"פ שמבין נמי שאר לשון אינו יוצא בשאר לשון אלא באשורית כיון שמבין אותו. כך נראה מן הירושלמי [פ"ב ה"א], דבעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז. ומוקים כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ונראה כי אין זה דעת הר"מ [מגילה פ"ב ה"ד], רק אם יודע הלשון יצא ואע"פ שיודע אשורי, והוא שכתובה בלעז. וכן נראה מן הגמרא שלנו, דקאמר בסתם אבל קורין אותה ללועזות בלעז, משמע אע"פ שהקורא יודע לשון הקודש יכול לקראה בלעז ללועזות. וכן עיקר דבגמרא דילן סמכינן [והוא] שכתובה בלעז. והלועז ששמע אשורית יצא. ואע"ג דלא ידע מאי קאמרי ונפקי ידי חובתייהו, דהא איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא. אשורית קרי הכא לשון הקדש, כדאמרינן במסכת סנהדרין [כ"א ע"ב] שהוא מאושר שבלשונות, והכתב והלשון בלוחות היה דכתיב והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, ובודאי הן האותיות ככתבנו. והראיה מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. והר"מ פסק דלעז יוני נמי לכל כשר ואפילו אינו מכירו. קראה סירוגין, כגון שקורא מעט ושוהא וחוזר וקורא מעט ושוהא עד שקרא את כולה, יצא. ואפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא. דגבי תקיעות נמי אם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. קראה סירוגין, כגון שקורא פסוק ומדלג פסוק שני וקורא פסוק שלישי, וחוזר וקורא הפסוק השני שדלג לא יצא, דהוה ליה כקורא למפרע.
<h2>דף יח:</h2>
השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקרא הקורא כמתורגמן המתרגם יצא. פירוש שהמתרגם מוסיף דברים כדי לברר טעמו של פסוק, ונמצא הוא קורא אותן הדברים על פה. כתב ה"ר משה [פ"ב ה"ז] הקורא את המגלה וטעה בקריאתה קרא קריאה משובשת יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה. ואם היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות, אם רשומן ניכר כשירה, ואם לאו פסולה ה"מ [בכולה, אבל] במקצתה אע"פ [שאין רשומן] ניכר כשירה. השמיט בה פסוק אחד לא יאמר אגמור את כולה ואחזור ואקרא אותו פסוק, אלא קורא מאותו פסוק ואילך. נכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקראו חציה לא יאמר אקרא חציה עם הצבור ואחזור ואקרא חציה הראשון, אלא קורא מתחלתה ועד סופה. קראה מתנמנם יצא. היכי דמי, נים ולא נים תיר ולא תיר, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. וצ"ע אי אמרינן הכי נמי בשומע אם הוא מתנמנם. ונראה לומר דלא שנא, שהרי הוא כאילו מדכרו ליה ומדכר. וטוב לדקדק שלא יתנמנם. ובירושלמי [פ"ב ה"ב] גרסינן מנשה הוה קרי קומי ר' זעירא ואתנמנם, אמר ליה חזור בך דלא כוינת.
היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. פירוש כיון לקרות, אבל כונה לצאת לא בעינן, דמצות אין צריכות כונה. וזהו לדעת הרי"ף וההשלמה. אבל לדעת הר"מ [פ"ב ה"ו] צריך כונה לצאת. ובמקום אחר [ר"ה כ"ח ע"א] הארכנו בזה. היכי דמי, כגון דכתיבא כולה ומנחה קמיה וקרי בה פסוקא פסוקא וכתיב ליה. דקיימא לן צריך שתהא כתובה כולה. ירושלמי [פ"ב ה"ב], הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. ונראה לומר דאף במקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, מלאכת מצוה שריא ביה, כגון כתיבה של מצוה. ועוד בירושלמי [שם], ומגיהה, תני אין מדקדקין בטעיותיה. ר' יצחק בר אבא ורב חננאל הוו יתבין קמי רב, חד אמר יהודים ואחרינא אמר יהודיים. ולא חזר חד מנהון. ור' יוחנן אמר קרי כולה יהודים. וצריך שיקרא אותה כולה. מיהו דיעבד אם השמיט ממנה הסופר פסוק אחד או יותר או שהיתה מטושטשת מקצתה כשירה, כמו שכתבנו לעיל. ומגלה גזולה כיון דקיימא לן [ירושלמי סוכה פ"ג ה"א] בשופר שאין בקול דין גזל, כל שכן שאין בראיה דין גזל. ואסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. פירוש דילמא מתרמי ליה שבשתא וכתיב ליה. חוץ מן התפלין ומזוזות משום דמגרס גריסן.
<h2>דף יט.</h2>
בן עיר שהלך לכרך או בן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהן. והני מלי שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר ונתעכב ולא חזר. אבל אין עתיד לחזור בליל ארבעה עשר קורא עמהן, דכתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, הא קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז, ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף. יש מפרשים דאבן העיר שהלך לכרך קאי. והכי קאמר כי אמרינן בן עיר שהלך לכרך דקורא כמקומו בי"ד, הני מילי כשדעתו לחזור בליל י"ד, ואע"פ שנתעכב, מאחר שהיה בדעתו לחזור למקומו קורא כמקומו. אבל אם דעתו להתעכב שם עד ט"ו קורא עמהן בט"ו. ולהאי פירושא לאו דוקא ליל י"ד, דהוא הדין נמי יום י"ד. אי נמי יש לפרש דכי אמרינן אם עתיד לחזור בליל ארבעה עשר לאו למימרא שיחזור הלילה, אלא הכי קאמר אם בלילי י"ד מחשבתו ודעתו לחזור למחר. וכן אם אין עתיד לחזור, כלומר אין מחשבתו ודעתו בליל י"ד לחזור עד יום ט"ו. והרב דודי ז"ל פירש דאבן כרך שהלך לעיר קאי, והכי פירושה כי אמרינן דבן כרך שהלך לעיר קורא כמקומו בט"ו, הני מילי כשדעתו לחזור בליל י"ד. וכיון דעתיד לחזור בליל י"ד, אפילו פרוז בן יומו לא הוי, משום הכי קורא כמקומו בט"ו, ואפילו נתעכב ולא חזר כיון שהיה דעתו לחזור למקומו בליל י"ד קורא כמקומו בט"ו ולא צריך למקרי הכא בי"ד. אבל אם אין דעתו לחזור בליל י"ד עד יום י"ד, פרוז בן יומו הוא וקורא עמהן בי"ד. וכי נקיט נתעכב ולא חזר, רבותא הוא דאפילו נתעכב, מאחר שהיה בדעתו בליל י"ד לחזור, לא מקרי פרוז וקורא כמקומו בט"ו.
ובירושלמי [פ"ב ה"ג] בעי בן עיר מהו שיוציא בן כרך. ופשיט כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו. מי אמרינן כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן או נימא הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה. ולא אפשיט. ותימה [על הרי"ף והר"מ שלא הביאו זה].
בן כפר שהלך לעיר, בין כך ובין כך קורא עמהן, כלומר בין דעתו לחזור בליל י"ד בין אין דעתו לחזור, כיון שהוא שם בשעת קריאת המגלה קורא עמהן. ואפילו הקדים ליום הכניסה חוזר לקרות בעיר, מאי טעמא, האי דיניה כבני העיר בעי מקרי, ורבנן הוא דתקינו ליה ליום הכניסה, והני מילי כי איתיה בכפר, אבל כי איתיה בעיר כבני עיר בעי מקרי. שמעינן מהכא שהמפרש והיוצא בשיירה, שמקדים לי"ג כמו שפירשנו [ה' ע"א] בשם רבינו אפרים, שאם נתעכב ויום י"ד הוי בעיר שצריך לחזור ולקרותה בי"ד. בירושלמי [פ"ב ה"ג] בעי גר שמל לאחר שהאיר מזרח, אי אמרינן כבר נפטר או לא.
מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת, נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלשה חכי גידין כשירה, שתים בשתי קצות היריעה ואחת בתוך היריעה שיהיו משולשין. פירוש שיהא מראש התפר עד מקום תפירת הגיד כריוח שיש ממנו עד תפירת הגיד השני ומן השני לשלישי כמשלישי עד סוף התפר. וכתב הרב בעל העתים שאם תפרה השאר בפשתן והטיל בה שלשה חכי גידין כשירה. וצריך לעשות שלש תפירות בכל אחת ואחת. וכן כתב הר"מ ז"ל [פ"ב הי"א] ואין צריך לתפור כל היריעה כספר תורה, אלא אפילו תפר בגידין בשלש תפירות בקצה היריעה ושלש באמצעה ושלש בקצה השנית כשרה מפני שנקראת אגרת. הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא. ולא אמרו אלא בצבור, אבל ביחיד יצא. ואי מחסרא או מייתרא פורתא אשאר יריעתא כיון דמתחזי כמגלה בפני עצמה אפילו בצבור יצא. וספרים שאנו רגילים לכתוב לקונדריסין שאינן נגללין כספר תורה אינן כשרים לקרות בהם את המגלה, דהא לא דמו לאגרת, ועוד דהא קיימא לן שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ואפילו ביחיד [ועוד שספרים] שלנו כתובים [על הקלף במקום] שער [וקיי"ל] ספר [תורה] פסולה [אם כתבה על הקלף במקום שער]. ושיור התפר שמשיירין בתחלת היריעה ובסופה הלכה למשה מסיני כדי שלא יקרע.
<h2>דף יט:</h2>
הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן. פירשתי לעיל [ד' ע"א], ואפילו נשים מוציאין אנשים כיון דמחויבות נינהו. וכן לסברא זו טמטום ממה נפשך, דאי זכר הוא או נקבה מפיק. ובאנדרוגינוס צ"ע, דאי מין בפני עצמו הוא אי מפיק שאינו מינו. ונראה לומר דכיון דמחויב הוא מפיק, לפי מה שפירש רש"י [שם] שאף הן היו באותו הנס, שאף על הנשים גזר המן להשמידם, וכן נמי באנדרוגינוס שעל הכל גזר. ובתוספתא [פ"ב ה"ד] כתובים דברים שהן דלאו הלכתא. ולפיכך אין להקשות משם על מה שכתבנו. ובעשרת הדברות שחבר ה"ר יצחק בר' אבא מרי נראה דסבירא ליה לרב המחבר דנשים אין מוציאות אנשים בקריאתן, ומוכח מן התוספתא [שם]. אבל בהדלקת נר חנוכה מוציאות אפילו אנשים. ואפשר לומר טעם לסברא זו דמשום פריצותא הוא, כמו שאמרו גבי זמון [ברכות מ"ה ע"ב] דנשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן אבל לא נשים ועבדים משום פריצותא. ולסברא זו מה שאמרו [ברכות כ' ע"ב] אשה מברכת לבעלה, דוקא לבעלה אבל לא לאיניש דעלמא משום פריצותא, שהרי אמרו [שם כ"ד ע"א] קול באשה ערוה, וכמה הרחקות ראויות לעשות בין אשה לאנשים אחרים אפילו בשאילת שלום כל שכן בשאר דברים. אבל בהדלקת נר חנוכה כיון שאין צריך שיהיו שם האנשים בשעת ההדלקה איכא למימר דמדלקי. ואפשר לומר דדוקא בעבדים ונשים אמרינן בזמון דחיישינן לפריצותא וכדאמרינן בעלמא דעבדים פרוצים הם, אבל באנשי אחריני לא אמרינן הכי, והילכך אפילו במגלה מוציאה את האנשים. ומכל מקום ראוי לחוש לכתחלה לדברי הרב בעל ההלכות שאוסר מכח התוספתא והירושלמי. והא דחרש שוטה וקטן לא שוו דינייהו אהדדי, דאילו שוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא. וחרש לכתחלה הוא דלא, אבל דיעבד שפיר, דקיימא לן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. השלמה ע"כ. וה"ר משה [פ"א ה"ב] נראה דלסברתו כשר לקרות אפילו לכתחלה ונראין דבריו, דבירושלמי [פ"ב ה"ד] אמרינן לית כאן חרש, אשגרת לישן הוא. נראה לפרש הטעם שהרי חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע. וזה כיון שקורא את המגלה הרי הוא מדבר. גרסינן בפרק קמא דחגיגה [ג' ע"ב] איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות המקרע את כסותו. ואסיקנא התם אפילו באחת מהן, והוא דעביד דרך שטות. ואי לא עביד דרך שטות אפילו בכולהו נמי לא. ותניא איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו.
<h2>דף כ.</h2>
אין קורין את המגלה ולא מוהלין ולא מזין ולא טובלין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשרין.
<h2>דף כ:</h2>
כל היום כשר לקרות את המגלה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולתפלת מוספין ולודוי פרים ולודוי מעשר ולודוי יום הכפורים לסמיכה לשחיטה לתנופה להגשה לקמיצה להקטרה למליקה ולקבלה ולהזאה ולהשקאת סוטה ולעריפת העגלה ולטהרת המצורע כל הלילה כשר לקצירת העומר ולספירת העומר ולהקטר חלבים ואברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה.
<h2>דף כא.</h2>
הקורא את המגלה עומד ויושב קראה אחד קראוה שנים יצאו מה שאין כן בתורה, שהקורא בתורה צריך להיות עומד דכתיב ואתה פה עמוד עמדי. מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע, שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין. ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין, ובלבד שלא יהו שנים קוראין דתרי קלי לא משתמעי. ובמגלה אפילו עשרה קוראין ועשרה מתרגמין, מאי טעמא, כיון דחביבא להו יהבי דעתייהו. כתב הר"מ [פ"ב ה"ז] וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בצבור.
מקום שנהגו לברך אחריה יברך, שלא לברך אחריה לא יברך. אבל לפניה חייב לברך, שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. לפניה מברך על מקרא מגלה ושעשה נסים ושהחיינו. לאחריה, באתרא דנהיגי מברך הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. ואנן אתרא דנהיגי לברך אחריה אנן. וכן נמי מברכין ביום לפניה שלש ברכות, מקרא ושעשה נסים ושהחיינו. וכתב הר"מ [פ"א ה"ג] דביום אינו חוזר ואומר זמן. ומנהגנו לאמרו כמו כן ביום, דכל קריאה וקריאה מצוה באפי נפשה היא, הילכך מברך זמן בתרוייהו, כך נוהגין בארצות האלה. ונהיגי לברך אחריה. ואומרין אחריה בלילה סדר קדושה. ואין אומרין ובא לציון גואל, ושמעתי [ה]טעם שאין גואל בא לישראל בלילה. ופותחין ואתה קדוש וגו'. וביום פותחין ובא לציון וגומר כל סדר קדושה. וסדרו של יום ויבא עמלק. בשבת שלפני פורים קורין פרשת זכור. ואע"ג דאין פוחתין מעשרה פסוקים, כיון דסליק ענינא פוחתין. ובירושלמי [פ"ד ה"ב], שנייה היא, שהיא סדרו של יום. ולקמן מתבאר הענין בפרק בני העיר [ל"א ע"א]. ופורים שחל להיות באחד בשבת, כתב רבינו חננאל שמבדיל במוצאי שבת קודם קריאת מגלה. וכן ראוי לעשות לברך על הנר משיאותו לאורו. ובעיר נרבונה ראיתי מעשה שמבדילין אחר קריאתה, ואומרים ויהי נועם, ולא היו אומרים ויתן לך.
בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם, ואין מפטירין בנביא. והפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. והאידנא מברכי כולהו לפניה ולאחריה. גזרינן משום הנכנסין ומשום היוצאין. בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא. זה הכלל כל שיש בו מוסף ואין יום טוב קורין ארבעה, ביום טוב חמשה, ביום הכפורים ששה, בשבת שבעה. אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, פירוש ביום טוב ויום הכפורים ושבת בקריאת התורה בשחרית. ומפטירין בנביא. ובכולהו הקורין בתורה מברכין לפניה ולאחריה, כדאמרינן לעיל. פרשת ראש חדש כיצד קורין אותה, צו את קרבני לחמי הויא תמניא פסוקי. ליקרו תלתא תלתא פשו להו תרי, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ליקרו ארבעה ארבעה, וביום השבת, ובראשי חדשים חמשה היכי לעביד ליקרו תרי מהך ותלתא מהך פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ליקרו וביום השבת ותרי מראשי חדשיכם, אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ופשטינן אמצעי דולג, והמנהג שהשני דולג, פירוש שחוזר השני וקורא פסוק אחד מהשלשה שקרא ראשון ומוסיף עד שני פסוקים, נמצא שקרא שלשה פסוקים, ונשארו שלשה פסוקים וקורא אותן השלישי. וטעם שאין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, משום היוצאין שיהו סבורין שלא יקרא הבא אחריו אלא אותן שני פסוקים הנשארים. וטעם אין מתחילין בפרשה [פחות משלשה פסוקים] מפני הנכנסין בין גברא לגברא ויראו שהשני מתחיל מן הפסוק השלישי, ויחשוב בלבו שהראשון לא קרא אלא אותן השנים. ובהא דראש חדש כשהשני דולג ומתחיל הפסוק השלישי, אע"ג דאיכא גזירה דנכנסין, היינו טעמא דלא אפשר לן למעבד אלא או בגזירת יוצאין או בגזירת נכנסין, וטפי עדיף דניחוש לגזירת יוצאין ונדחי גזירת נכנסין, משום טעמא דמאן דעייל שיולי שאיל. וא"ת כיון דהכא לא חיישינן לנכנסין בלא דלוג נמי מצי למעבד, וכגון דקרו תרי פרשת צו ארבעה ארבעה פסוקים, והשלישי יקרא וביום השבת וחד פסוקא או תרי מובראשי חדשיכם, דהא מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים הכא דלא חיישינן לנכנסין, והשאר יקרא האחרון. ומצאתי בשם ה"ר אהרן כהן צרפתי שתירץ דהיינו טעמא דלא מצינן למיעבד בלא דלוג, דאי הוו קרו תרי פרשת צו כולה, איכא משום יוצאין, דאמרו כיון שנשארו שתי פרשיות קורין שניהם לכל חד וחד חדא פרשה, ויאמרו דביום השבת קורין אותה לחד, הילכך לא מצינן למעבד בלא דלוג וטפי עדיף למעבד כמנהגא דילן כדכתבינן. ואם תאמר נפסוק אחד מן המקראות לשנים, קיימא לן בפרק בתרא דתענית [כ"ג ע"ב] כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין. ודוקא בתורה, אבל בנביאים ובכתובים לא קפדינן בהכי, שהרי אנו פוסקין אנא י"י הושיעה נא ואנא י"י הצליחה נא לשנים ואע"פ ששניהם מקרא אחד. וראיתי טעם לזה, מפני שגם כן נפסק מתחלה כדאיתא בפרק ערבי פסחים [פסחים קי"ט ע"א] שאחיו של דוד אמרו הושיעה נא ודוד אמר הצליחה נא. ותשעה באב ותענית צבור קורין שלשה. זה הכלל כל שיש בו בטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין שלשה, ושאין בו בטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה.
בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה, כנגד כהנים לוים וישראל. אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא. אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת. וידבר עולה מן המנין. הני עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנין של בית הכנסת, וכנגד עשרת הדברות שנאמרו בסיני, וכנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ואע"ג דלא הוו אלא תשעה, בראשית נמי מאמר הוא שנאמר בדבר י"י שמים נעשו. ראשון שקרא ארבעה משובח דתנן שלש קופות היו במקדש וכתוב עליהן א' ב' ג' לידע איזו מהן נתרמה ראשונה שמצוה בראשון. ואמצעי שקרא ארבעה משובח דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שמצדד פניהן כנגד נר מערבי מכאן שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ארבעה משובח משום דמעלין בקדש ולא מורידין. ובפרשת האזינו קורין הזי"ו ל"ך, שקורא הראשון עד זכור ימות עולם, וקורא השני מזכור עד ירכיבהו, וקורא השלישי משם עד וירא י"י וינאץ. ובשבת קורא הרביעי מן וירא י"י עד לו חכמו והחמישי קורא מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי והששי קורא מן כי אשא עד סוף כל השירה. גרסינן בפרק הקומץ את המנחה [מנחות ל' ע"א] שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבית הכנסת. פירוש, מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל. ומשום כבודו של משה אין להפסיק בהן. והר"מ [פי"ג מהלכ' תפלה] פירש יחיד קורא אותן, שאין צריכין שם עשרה. ואע"פ שהכל תורה ומפי משה ומפי הגבורה הם, הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו, לפיכך מותר ליחיד לקרות אותן.
גרסינן בסוטה פרק אלו נאמרין [ל"ט ע"א], אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא. ואין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה התרגום מפי המתרגם. וגרסינן בה בפרק קמא [ג' ע"א], מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלקים זה מקרא, מפורש זה תרגום, ושום שכל אלו הפסוקים, ויבינו במקרא זו פסוק טעמים, ואמרי לה אלו המסורות. המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל הספר. גרסינן בפרק מאימתי [ברכות ח' ע"א], ועוזבי י"י יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא. בין פסוקא לפסוקא סליק בתיקו. גרסינן בפרק אלו נאמרין [סוטה ל"ט ע"ב], אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה פירוש להצניעו. ואם הוא במקום שמוציאין אותו מבית הכנסת להצניעו אין רשאין לצאת עד שיצא וילכו אחריו ויעשו לו הדור דכתיב אחרי י"י אלקיכם תלכו. הילכך ליעכבי לס"ת עד דנפיק והוו אחריה ולא נפקי מקמיה. ואי איכא פיתחא אחרינא רשאין. וגרסינן תו התם כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו ולא ענו, וכתיב ואזני כל העם אל ספר התורה. ומי שתורתו אומנותו מהדר אפיה וגריס, והוא דאיכא עשרה דצייתי לספר תורה אבל ליכא עשרה דצייתי לספר תורה לא. ובעל ההלכות כתב דאפילו אין תורתו אומנותו היכא דאיכא עשרה דצייתי לספר תורה שרי. וכתב הרי"ף דמסתברא כפירושא קמא דדוקא תורתו אומנותו אבל איניש דעלמא לא.
גרסינן בפרק בא לו כהן גדול לקרות [יומא ס"ח ע"ב] וגולל ספר תורה, ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפקודים קורהו על פה וקא בעי בגמרא אמאי תגלל ספר תורה עד דמטי לחומש הפקודים ונקרי ביה. ומשני זאת אומרת אין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד צבור. וכי תימא ניתי ספר תורה אחרינא ונקרי ביה. ומשני משום פגמו של ראשון. והני מילי חד גברא בתרי ספרי, אבל תלתא גברי בתלתא ספרי כגון ראש חדש טבת שחל להיות בשבת לא הואי פגמא. מפני מה אמרו [ל"ב ע"א] הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. ירושלמי [פ"ד ה"א], ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא, חמא חד בר נש קאי ומתרגם סמוך לעמודא, אמר ליה אסור לך, כשם שניתנה תורה באימה כך אנו צריכין לנהוג (אותו) [בה] באימה. רב יצחק על לבי כנישתא, חמא חיזנא דקאי וקא מתרגם ולא קאי בר נש תחותוי, אמר ליה אסור לך, כשם שניתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה [על ידי סרסור], וכתיב אנכי עומד בין י"י וביניכם בעת ההיא. ותו חמא חד סופר מושיט תרגומא מגו ספרא, אמר ליה אסור לך, דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב. תוספתא [פ"ג ה"ו], בני בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד, עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים. קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך. ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו [לו] אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו. חזן העומד לקרות אחד עומד ומחזן עליו עד שיקרא. כיצד זקנים יושבין פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש. וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקדש, וכשהכהנים נושאין כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש. וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקדש שנאמר ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. אין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח שכן מצינו ב[היכל] שפתוח למזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה וגו'. גרסינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב], אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל.
גרסינן בפרק שלשה שאכלו [ברכות מ"ה ע"א] מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו. מנין למתרגם שלא יגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול, ממשמע שנאמר יעננו איני יודע שהוא בקול אלא מה תלמוד לומר בקול בקולו של משה, פירש אדוני דודי מורי ה"ר חנני בה"ר יוסף דהכי מוכח מהאי קרא, מכיון שהקב"ה היה אומר למשה בקול גדול, כקולו של משה שהיה צריך להגביה קולו כדי שישמעו לו כל ישראל, מצינן למוכח שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, שאם היה רשאי להגבותו יותר לא היה צריך הקב"ה שהוא הקורא (יגביה) [להגביה] הקול כשמדבר למשה כקולו של משה אלא בנחת כדרך שני בני אדם שמדברים זה עם זה. אלא ודאי משום הכי היה צריך שיגביה הקול כדי שיהיה משה רשאי להגביהו אחר כך שישמעו אותו כל ישראל. ואם אין המתרגם יכול להגביה קולו, הקורא ימעך קולו ויקרא.
<h2>דף כב.</h2>
כתוב בהשלמה, רב הונא קרא בכהני, דוקא רב הונא דאפילו ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף כייפי ליה. ושמעינן מהא שאין לתלמיד חכם לקרא במקום כהן אם יש כהן כל דהו בבית הכנסת, אלא אם כן יחיד בדורו כרב הונא. אבל אם יש כהן כמותו אע"פ שאינו בבית הכנסת ואינו בעיר אין לתלמיד חכם לקרא במקום כהן. וטעמא דמילתא, כדאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, ופרכינן דאורייתא היא, ומשני לא נצרכא אלא לכהני כלומר שאין לכהן לחלוק כבוד לישראל שיקרא במקומו דחיישינן לאינצויי. אבל אם הוא יחיד כרב הונא שלא היה כהן כמותו בארץ ישראל קורא במקום כהן, עד כאן. וצ"ע הא, דאמרינן בפרק בני העיר [כ"ח ע"א] שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ולא ברכתי לפני כהן, ומקשינן למימרא דמעליותא היא והא אמרינן כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות אל תקרי למשנאי [אלא] למשניאי, ומשני כי קאמר איהו נמי בשוין. אלמא דבשאינן שוין ראוי התלמיד חכם לברך לפני הכהן.
<h2>דף כב:</h2>
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר י"י אל יהושע קום לך. ואביי ורבא כי נפלו אאפייהו מצלו אצלויי. זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה ויום הכפורים ששה, בשבת שבעה, דכל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא.
<h2>דף כג.</h2>
הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפילו קטן, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור. ומפטיר עולה למנין שבעה, והכי משמע בפרק בני העיר [ל' ע"א]. מיהו אשכחן לרב נטרונאי דאמר בשמייהו דרבנן סבוראי דבתר הוראה דהיכא דקרו שיתא ואיפסיקו בקדישא דקמי הפטרה אינו עולה למנין וצריך למקרי שבעה מקמי קדישא. והיכא דלא אפסיק בקדישא מקמי הפטרה עולה למנין שבעה. וטעמה דמסתבר הוא. וכן כתוב בפסוקות והכין אתקינו רבוותא.
המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה. ואי סליק ענינא בבציר מעשרים ואחד כגון עולותיכם ספו על זבחיכם אפילו לא קרא אלא עשרים פסוקים שפיר דמי. ואי איכא תורגמן אע"ג דלא סליק ענינא, דתנינן לא שנו אלא במקום שאין תורגמן, אבל במקום שיש תורגמן פוסק. פירוש משום דעשרה פסוקים עם התרגום שלהם הרי עשרים וחוזר אחר כך המקרא בלשון הקדש הרי עשרים ואחד. ירושלמי [פ"ד ה"א], משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד שנאמר וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל. עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין שלשה בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה.
<h2>דף כג:</h2>
אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרין ברכת אבלים וברכת חתנים ותנחומי אבלים ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם. מנא הני מילי אמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מעמד ומושב, כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא מאי ברכת אבלים ברכת רחבה, דקיימא לן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה, דכיון דבעי למימר נברך לאלקינו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא. ירושלמי [פ"ד ה"ד], אין פורסין על שמע פחות מעשרה. התחילו בעשרה והלכו להם מקצתן גומר. פורסין, פירוש מברכין. מלשון התרגום כי הוא יברך הזבח [שמואל-א' ט'], הוא יפרוס על דבחא. והראב"ד פירש מלשון פורס, כלומר כגון שהתפללו כולם ביחיד אומ' קדיש וברכו וברכת מאורות משום קדושה דמלאכים דמדכרינן בה, ואחר כך מתחיל בתפלה מעומד משום קדושה דישראל, ומדלג אהבת עולם וק"ש ואמת ויציב. ונראה מזה ראיה שאף קדושה דברכת מאורות אין ראוי לאמרה ליחיד אלא בעשרה. וכן כתב ה"ר משה [תפילה פ"ט ה"ה]. וכן ראוי להחמיר בקדושה שאומרים בסדר היום אחר תפלה כשמתחיל ובא לציון גואל, וכן נראה מדעת ה"ר משה [שם]. ויש מקילין על זה, ויפה להחמיר. ואין עוברין לפני התיבה, פירוש להתפלל שמנה עשרה. ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה. התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר, פירוש גומר מה שהתחיל לבד כגון אם התחיל ברכת מאורות גומרה אבל לא יעבור לפני התיבה דתרי עניני נינהו וכן בכל הנך. ועל כולם הוא אומר ועוזבי י"י יכלו. הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים כנגד תורה נביאים וכתובים. ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד.
<h2>דף כד.</h2>
ובנביא שלשה, ואם היו שלשתן של שלש פרשיות קורין אחד אחד. כגון כה אמר י"י חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו וכגון כי כה אמר י"י מצרים ירד עמי בראשונה, ועתה מה לי פה נאום י"י. מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, וכמה הוא מדלג, בכדי שלא יפסיק התורגמן. והני מילי בשני ענינים, אבל בענין אחד מדלגין אע"פ שהן מרוחקין זה מזה כגון אחרי מות ואך בעשור. ובנביא מדלגין אפילו בשני ענינין, וזה וזה בכדי שלא יפסיק התורגמן, כלומר שלא ישהא בדלוג אלא כדי שישלים התורגמן אותו הפסוק. ואין מדלגין מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מדלגין, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו.
המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, משום כבוד ומשום אנצויי. אם היה קטן, אביו או רבו עומדין על ידו. קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו פורס את כפיו. פוחח פורס על שמע ומתרגם, פירוש מי שלובש בגד קרוע וכתיפיו וזרועותיו ערומות, שנמצא בגדים שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה, ומתרגמינן ערום ויחף פחח ויחף. וכן נמי בירושלמי בסוף משקין [מו"ק פ"ג ה"ז], נעשה כפוחח, והוא מי שבגדיו מלפניו ומלאחריו קרועים. אבל אינו קורע בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו. סומא פורס על שמע ומתרגם, ואע"פ שלא ראה מאורות מימיו, דהא אית ליה הנאה מיניה, כי ההוא מעשה דר' יוסי דאמר פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו, אמרתי לו בני אבוקה זו למה, אמר לי כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הברקנים. גרסינן בחולין בפרק קמא [כ"ד ע"ב] נתמלא זקנו ראוי להיותו שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו.
תניא וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. אין שם כהן נתפרדה החבילה, פירוש שאין קורא לוי כלל. ורש"י פירש [גיטין נ"ט ע"ב] שאין קורא במקומו, אבל קורא בשאר מקומות שירצה. וכן כתבנו במסכת כתובות פרק שני [כ"ה ע"ב]. אין שם לוי כהן קורא, כלומר במקום לוי. ודוקא אותו כהן שקרא ראשון הוא שקורא שני במקום לוי אבל כהן אחר כהן לא יקרא משום פגם שניהם. אחריהם קורין תלמידי חכמים הממונין על הצבור. ואחריהם תלמידי חכמים הראויין למנותם על הצבור. ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונין על הצבור. ואחריהם ראשי כנסיות וכל אדם. אין קורין בחומשים בבית הכנסת משום כבוד צבור.
<h2>דף כד:</h2>
גרסינן בראש השנה בפרק ראוהו בית דין [כ"ח ע"ב], מנין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה משלי, כגון י"י אלקיכם יוסיף עליכם ככם אלף פעמים, תלמוד לא תוסיפון על הדבר. ושמעינן נמי מהתם דכהן דפריס ידיה בחדא דוכתא ואזיל לדוכתא אחרינא ואשכח צבורא דלא מטו לברכת כהנים, כד מטו לברכת כהנים פריס להו ידיה ושפיר דמי. גרסינן בסוטה פרק שביעי [ל"ב ע"א] אלו נאמרין בלשון הקדש, מקרא ביכורים וכו'. כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאות כפים, כה תברכו בשם המפורש. יכול אף בגבולין ת"ל ושמו את שמי על בני ישראל, במקום שמשימין שם, דכתיב לשום שמי שם. כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם. נקיטינן לשנים [קורא] כהנים לאחד אינו קורא, מאי טעמא, אמור להם, לשנים ולא לאחד. ועוד הארכנו בביאור ענינים אלו במקום אחר. עם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה. אין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הצבור. ואין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא. ואין הצבור עונים אמן עד שיכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום. ואין הכהנים רשאין לעקור רגליהן עד שיגמור שליח צבור שים שלום. וצריכין הכהנים לשאת ידיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש על גבי ראשיהם, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך שנאמר ואברכה מברכיך. כל כהן שאינו עובר לדוכן עובר בשלשה עשה, כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי. כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. לא שנו אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה ואע"ג דלא מטי לדוכן אלא לאחר עבודה. כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את י"י. כהן הנושא את כפיו מברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדשתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. כד עקר כרעיה למסק אומר יהי רצון מלפניך י"י אלקינו שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל שלא יהא בו מכשול ועון מעתה ועד עולם. וכד מהדר אפיה מצבורא אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו'. כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו. גרסינן בפרק בשלשה פרקים [תענית כ"ו ע"ב] למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן, וזו אחת מעשר תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות וכו'. מה שחסרנו מן המשנה צ"ע במסכת ברכות.
כהן שיש בו מומין לא ישא את כפיו. ואף מי שהיו אצבעותיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ואם היה רוב העיר מלאכתן בכך מותר. האומר אינו עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור, חיישינן שמא מינות נזרקה בו. פירוש כדרך כומרי ע"ז שאין עוברין לפני תפלותם אלא בלבנים. בסנדל איני עובר, אף יחף לא יעבור. העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. נתנה על מצחו ועל פס ידו הרי זו דרך המינות. צפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים. ידיו בוהקניות עקומות ועקושות לא ישא את כפיו. חיפני ובישני לא ישא את כפיו, פירוש לפי שאנשי חיפן ואנשי בישן קורין לאלפין עינין ולעיינין אלפין. וכן אין מורידין אותן לפני התיבה. זבלגן לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו מותר.
<h2>דף כה.</h2>
יש נקראין ומתרגמין, יש נקראין ולא מתרגמין, לא נקראין ולא מתרגמין. מעשה בראשית נקראין ומתרגמין ולא חיישינן דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מה לפנים מה לאחור.
<h2>דף כה:</h2>
מעשה לוט ובנותיו נקראין ומתרגמין ולא חיישינן לכבודו של אברהם. מעשה תמר ויהודה נקראין ומתרגמין דשבח הוא ליהודה משום דאודי. מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוו להון כפרה. הקללות והברכות נקראין ומתרגמין ולא חייישינן דילמא חלשא דעתייהו דצבורא. ולא יהא אחד מתחיל ואחד גומר, אלא המתחיל הוא הגומר את כולן. והני מילי קללות שבתורת כהנים, כדכתבינן בפרק בני העיר [ל"א ע"ב]. אזהרות ועונשין שבתורה נקראין ומתרגמין, ולא חיישינן דילמא אתי למעבד מיראה. מעשה אמנון ותמר נקראין ומתרגמין. מעשה אבשלום בנשי אביו נקרא ומתרגם, ולא חיישינן לכבודו של דוד. מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם. הודע את ירושלים את תועבותיה נקרא ומתרגם, והילכך מפטירין בה. המרכבה קורין אותה ברבים, והילכך מפטירין בה ומתרגמין, וכן פסקו הגאונים. מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם משום כבודו של אהרן, ואלו הן מעשה העגל השני ויאמר משה מה עשה לך העם הזה עד וירא משה את העם כי פרוע הוא ועוד פסוק אחר ויגוף י"י את העם וגו'. ומפרש טעמא בירושלמי [פ"ד הי"א] מה בין ראשון לשני, לפי שאינו דומה גינוני יחיד בצבור לגינוני צבור בצבור, שגינוני יחיד בצבור קשה הוא. ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם, מאי טעמא משום ישא. מעשה דוד ואמנון לא נקרא ולא מתרגם, ואע"ג דאמרינן לעיל מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם, לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד, פירוש שלא יאמרו המשל (האשה בתה) [כאמה כבתה]. הא דכתיב אמנון סתם. כל המקראות שכתובין בתורה לגנאי קורין אותם לשבח, ישגלנה ישכבנה, בעפולים בטחורים, חורי יונים דביונים, לאכול את חוראיהם ולשתות את מימי שניהם לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם, למחראות למוצאות. כל ליצנותא אסירא בר מלצנותא דע"ז דשריא, דכתיב כרע בל קורס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדו. שרי ליה לבר ישראל למימר לגוי שקלה לע"ז ואנחה בשי"ן תי"ו שלך. והאי מאן שסנו שומעניה שרי לבזוייה בג' ושי"ן, פירוש בן גויה בן שפחה. פירוש אחר בר גיופא בר שטיא. קיימא לן בסנהדרין [נ"ב ע"א] דקרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא. תוספתא [פ"ג הכ"א], הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד, ליחיד אין מכנין אותו לרבים. המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מגדף. תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן הוא אביו או רבו.
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו כל מה שירצו, שהרחוב אין לו קדושה, ואע"פ שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות, דאקראי בעלמא הוא. בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים ספרים לוקחין ספר תורה. אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות, וכן כולם, וכן במותריהם. ודוקא מכרו והותירו, אבל גבו והותירו מותר. וכתב רבינו אפרים דדוקא ספרים לוקחין ספר תורה דמעלי ליה, אבל ספר בספר דכי הדדי נינהו לא, ואפילו ספר ישן בספר חדש, דהא מבעיא ליה בגמרא [כ"ז ע"א], השלמה. ונראה לומר דהא ספיקא דרבנן הוא ולקולא עבדינן. ועוד דדוקיא דסיפא הכי משמע, דתניא ספרים לא יקחו מטפחות, הא ספרים שרי אע"ג דלא מעלי להו כיון דכי הדדי נינהו שרי.
<h2>דף כו.</h2>
ודוקא בית הכנסת של כפרים, אבל של כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה הוי ליה דרבים ולא מצו מזבני לה. אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי אתו אי בעינא מזבנינא ליה. והני מילי, דאין יכולין לשנות מקדושה חמורה לקלה, אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתי ביה שכרא שפיר דמי, פירוש מן הדמים וגם מן הבית הכנסת. הכי מוכח בגמרא. ודוקא בשל כפרים אבל בשל כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה כרבים דמו ואין כח בכל בני העיר למכרה כלל אפילו אם יעלו הדמים, השלמה.
<h2>דף כו:</h2>
לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, משום פשיעותא. וגרסינן בפרק השותפין [ב"ב ג' ע"ב] הני מילי דלא חזא ביה תיוהא, אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני, כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ובנייה ולא אפיק פוריה מיניה עד דתקין [ליה] שופכי. האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי, אגורה ומשכונה אסיר מאי טעמא בקדושתה קיימא כדמעיקרא. ליבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי אוזופינהו אסור. והני מילי עתיקאתא, אבל חדתתא לית לן בה דקיימא לן הזמנה לאו מילתא היא, והביאה הרי"ף בפרק מי שמתו [ברכות כ"ג ע"ב], וכל שכן הא דכטווי לארוג דמי, דלא חזי לאשתמושי בהו. מתנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר הויא לה כזבוני ושרי, דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה. תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין. תשמישי מצוה סוכה ולולב ושופר וציצית. תשמישי קדושה דלוסקמא של ספרים ומזוזות ותיק הספר ונרתיק של תפלין ורצועותיהן. האי כורסיא כיון דמותבינן ספרא עילויה תשמיש קדושה הוא, ולא אמרינן דתשמיש הוא. האי תיבותא דאירפט שרי למעבדיה תיבותא זוטרתי. אבל מעבדיה כורסיא אסיר, כורסיא מעבדיה נמי מעבדיה כורסיא זוטר שרי דרגא לכורסיא אסיר. זיבולי דחומשי וקומטרי דספרי תשמישי קדושה הן ונגנזין. ולא אמרינן דהני לאו לכבוד עבידי אלא לנטורי בעלמא עבידי וכאנדרונא דמיין. זבילי, אותן הנסרים המדובקים למעלה ולמטה בספרים, או אפילו אין נדבקין אם מיוחדים לכך. קומטרא, ארגז שמניחין אותם בו. מטפחות ספרים שבלו עושין אותן תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן. ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם אפילו שונה הלכות, ובכלי חרס שנאמר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת.
<h2>דף כז.</h2>
מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשים, פירוש ספרים שהם עשוין חומש חומש לבדו, וקילי טפי לפי שאינן שלמים. וחומשים על גבי נביאים וכתובים. אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשים ולא חומשים על גבי ספר תורה. אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה. לא ימכור אדם ספר תורה אע"פ שאין צריך לו. יתר על כן אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם. לשון הר"מ פרק י' [הלכ' ס"ת ה"ב] ספר כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול וכו'. נראה לסברתו דספר תורה דוקא שעשוי כהלכתו. בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין, וכשהן הולכין מביאין אותן עמהן ומפרנסין בה עניי עירם. ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה נותנה לאנשי אותה העיר. במה דברים אמורים שאין שם חבר עיר, אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר. פירוש ואע"פ שהם רבים.
<h2>דף כז:</h2>
מוכרין של רבים ליחיד ומעיר גדולה לעיר קטנה. פירש רש"י כשרוצין המוכרין לעלות הדמים, משום הכי שרי. ואיכא מאן דאמר דשל רבים לרבים מותר אפילו בשאין מעלין את הדמים ואפילו עושין בהן צרכיהם, שהרי אין מורידין אותו מקדושתו. וכן בספרים של רבים לרבים. וכן כתב הרב בעל המאור. מיהו לפי פירוש רש"י ורבינו אפרים משמע שצריך לעלות הדמים. ומוכרין בית הכנסת ממכר עולם חוץ מארבעה דברים, למרחץ ולבורסקי ולטבילה ולבית המים. כתוב בהשלמה דוקא כשהמוכר רוצה לעלות הדמים, דחיילא קדושת בית הכנסת על הדמים, ולפיכך מותר הלוקח לעשות בבית הכנסת כל צרכו, שהרי היא מחוללת על הדמים. אבל אם המוכר עושה כל צרכיו מהם במאי נפקע קדושת בית הכנסת. הילכך אם לא מכרו במעמד אנשי העיר בקדושתה קיימא. אבל אם מכרו במעמד אנשי העיר יש כח בידם לעשות מן הדמים ומבית הכנסת כל צרכם, שעל מנת כן לקחוה או בנאוה מתחלה. וכן נראים הדברים בספרים של יחידים שמותר למכרן ולעשות מהדמים כל צרכו, שעל מנת כן לקחם או כתבם מתחלה. ועוד יפה כח הספרים מכח בית הכנסת, שהספרים הן בקדושתן ביד הלוקח כמו שהיו ביד המוכר. מה שאין כן בבית הכנסת שעושה בה כל צרכו, והיא מחוללת. ואעפ"כ מותר כשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. והא דתנן לעיל ספרים לוקחין תורה, דמשמע שיש לו לעלות הדמים, כולה מתניתין אבני העיר קאי, והכי קאמר בני העיר שמכרו ליחיד ספרים העשויין לקרות ברבים לוקחין תורה. והא דמבעיא בגמרא מהו למכור ספר תורה ישן וליקח בו חדש, הכי נמי בשעשאוהו יחיד או רבים לקרות בו ברבים, דכל סתם ספר תורה לקרות ברבים הוא. וכן הא דאמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ביחיד שעשאו לקרות ברבים היא. אי נמי ברבים שמוכרין אותו ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה. אבל לעולם ספרי יחידים מוכרין לעשות מן הדמים כל צרכיו, שעל מנת כן לקחום או עשאום מתחלה. דלא גרע יחיד ממכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. ועוד שהרי הספרים עומדין בקדושתן כמו שביארנו.
אסור לאדם להשתין בתוך ארבע אמות של תפלה. פירוש עד שישהה שיעור ארבע אמות אחר תפלתו, דאכתי מרחשן שפוותיה. אבל אחר שישהה שיעור הליכת ארבע אמות מותר להשתין בתוך ארבע אמות שהתפלל, כגון אם היה בדרך במקום שאינו מיוחד לתפלה. שאלו תלמידיו את בן זומא מפני מה הארכת ימים, אמר להם מימי לא השתנתי בתוך ארבע אמות של תפלה ולא כניתי שם לחברי ולא בטלתי מקידוש היום אימא זקנה היתה לי פעם אחת לא היה לי יין לקידוש מכרה כיפה של ראשה והביאה לי קידוש היום. תנא כשמתה היא הניחה לו שלש מאות גרבי יין וכשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.
<h2>דף כח.</h2>
בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין בתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר והשימותי את מקדשיכם, הרי הן קדושין אע"פ שהן שוממין. ואם נכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא. עלו בו עשבים לא יתלוש ויאכל מפני עגמת נפש, אבל תולש ומניח. בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש ואין אוכלין בהן ואין נאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים ומכבדין אותן ומרביצין אותן. אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן ועולין בהן עשבים מפני עגמת נפש.
<h2>דף כח:</h2>
בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין, ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש. מאי קלות ראש חשבונות. פירוש שאינן של מצוה. וכן כתב הר"מ [תפילה פ"א ה"ו] שכל בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות לסוף מלינין בו את המת, ומאי ניהו מת מצוה. והא דאמרינן אין נאותין בהן דוקא איניש דעלמא, אבל תלמידי חכמים מותרין דמאי בי רבנן ביתא דרבנן. רבינא ורב אחא בר אבא הוו קיימי ומשיילי שמעתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא, אמרי האי דעיילינן הכא לאו משום מיטרא הוא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא. ואי איצטריך ליה לאיניש למקרי גברא מבי כנישתא, אי צורבא מרבנן הוא לימא שמעתא, ואי תנא הוא לימא הלכתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא, ואי לאו בר הכי לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך, אי נמי נשהי פורתא וניקום. רפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא, אמר משום יקרא דידה ודידי אתו כולי עלמא. ר' זעירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא, אמר משום יקרא דידיה ודידי אתו כולי עלמא. תנן התם ודישתמש בתגא חלף, זה המשתמש במי ששונה הלכות. מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו תליסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, והני מילי לדקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. וכתב רב אחא [שאילתות פ' ויחי] ולמאן דלא קרי ולא תני בעשרה סגיא. ונראה לומר דדוקא איש שהוא חייב לקרות ולשנות, אבל אשה כיון שאינה מצווה בתלמוד תורה ומקיימת המצות שהיא חייבת בהן שייך למימר גבי אותן מצות כנתינתן כך נטילתן. בית הקברות אין נוהגין בו קלות ראש ואין מרעין בו בהמות ואין ממשיכין בו אמת המים ואין מלקטין בו עשבים מפני כבודן של מתים, ואם לקט שורפן במקומן.
<h2>דף כט:</h2>
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים בכי תשא, ומפטירין ביהוידע הכהן, ומוציאין שלש תורות וקורין אחד בענינו של יום ואחד בראש חדש ואחד בכי תשא. חל להיות בתוך השבת או בערב שבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת. ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות אחד לענינו של יום וקורין בו ששה ואחד לראש חדש והוא השביעי, ואחד לחנוכה והוא המפטיר, ומפטיר בנרות דזכריה בענין שקרא בתורה, שכן הוא התיקון לעולם שקורא המפטיר בהפטרה כענין שקרא בתורה. וראש חדש טבת שחל להיות בחול קרו תלת בדראש חדש ואחד בחנוכה. ראש חדש אדר שחל להיות באתה תצוה קרו שיתא מאתה תצוה עד ועשית כיור נחושת, וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת.
<h2>דף ל.</h2>
חל להיות בכי תשא עצמה קרו שיתא מכי תשא עד ויקהל, וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור. בשניה זכור. פורים שחל להיות ערב שבת מקדימין, ואפילו בני כרכים שחל להם להיות פורים בשבת מקדימין וקורין בשבת שעברה. ומפטירין פקדתי את אשר עשה לך עמלק. ובשלישית פרה אדומה. ומפטירין וזרקתי עליכם מים טהורים. ואיזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה. ומשכחת לה בשחל ראש חדש ניסן להיות באמצע שבת. אבל אם חל ראש חדש ניסן להיות בשבת הויא לה שלישית הסמוכה לראש חדש ניסן. ברביעית החדש הזה לכם. ומפטיר כה אמר י"י בראשון באחד לחדש. ואיזו היא רביעית כל שחל ראש חדש ניסן להיות [בתוכה] ואפילו בערב שבת. וכשחל בשבת עושין כסדר הכתוב לעיל גבי ראש חדש אדר.
<h2>דף ל:</h2>
בחמישי חוזרין כסדרן לסדר הפטרות, פירוש הפטרה הרגילה לאותה פרשה של אותה שבת, ולא נחזור כלל אותן הפטרות שדלגנו בשאר השבתות של ארבע פרשיות. ירושלמי [פ"ג ה"ה], מפסיקין בין פורים לפרה ואין מפסיקין בין פרה להחדש הזה. וסימן פרשיות האלו, בין כוסות הללו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי לא ישתה. בדין היה שתקדים פרשת החדש לפרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה הקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל. נקוט האי כללא בידך ראש חדש אדר הסמוך לניסן בשבת או בשני או ברביעי או בששי צריך לן לאפסוקי בין הלין פרשייאתא, והסימן זבד"ו. והדין הוא פרטא דמילתא, כד מקלע ביום שבת מפסיקין בחמיסר באדר, והסימן זט"ו. וכד מקלע בשני בשבת מפסיקין בששה באדר, והסימן ב"ו. וכד מקלע ברביעי בשבת מפסיקין ברביעי באדר, והסימן ד"ד. וכד מקלע במעלי שבתא מפסיקין ביום שני של אדר ובששה עשר בו, והסימן ובי"ו.
<h2>דף לא.</h2>
בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים. בעצרת שבעה שבועות. בראש השנה בחדש השביעי. ביום הכפורים אחרי מות, פירוש בשחרית ומנחה. ביום טוב ראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים. ובשאר ימות החג קורין קרבנות החג. והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדיש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. ומפטירין ביום ראשון בפסח גלגל, וביום שני בפסח יאשיהו, ובימים טובים האחרונים מפטירין וידבר דוד לי"י, וביום טוב שני ועוד היום בנוב לעמוד. בעצרת ביום טוב ראשון בחדש השלישי, ומפטירין במרכבה, וביום טוב שני שבעה שבועות פירוש שהיא בפרשת כל הבכור ומפטירין בחבקוק. בראש השנה, ביום טוב ראשון קורין וי"י פקד את שרה ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים, ביום טוב שני קורין ויהי אחר הדברים האלה ומפטיר מצא חן במדבר. ביום הכפורים, בשחרית קורין אחרי מות ומפטירין כה אמר רם ונשא שוכן עד וגו', במנחה בעריות ומפטירין ביונה. בחג, בשני ימים טובים ראשונים קורין שור או כשב ומפטירין ביום ראשון הנה יום בא לי"י, וביום שני מפטיר ויקהלו אל המלך שלמה. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג.
גרסינן בסוכה בפרק בתרא [נ"ה ע"א] אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי. ופריש גאון דהכי הוא מנהגא בשתי ישיבות, ביום ראשון וביום שני שהן ימים טובים קורין ובחמשה עשר בלבד. וביום שלישי שהוא חולו של מועד קורא כהן וביום השני, ולוי קורא וביום השלישי, וישראל קורא ביום השלישי, והרביעי קורא וביום השני וביום השלישי. וביום הרביעי קורא כהן וביום השלישי, ולוי קורא ביום הרביעי, וישראל קורא ביום הרביעי, והרביעי קורא ביום השלישי וביום הרביעי. ועל פי הסדר הזה קורין בכל יום ויום עד יום שביעי. וביום טוב האחרון קורין כל הבכור, [ואי] מיקלע בשבת מתחילין מן עשר תעשר. ומפטירין ויהי ככלות שלמה. ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה לפני מזבח י"י. נ"א ויהי אחרי מות משה. וכן נוהגין בארצות האלה. שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בניסן בין בתשרי קורין ראה אתה אומר אלי, אפטורי בניסן העצמות היבשות, בתשרי ביום בא גוג על אדמת ישראל. בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה. ואי מקלע בה שתי שבתות מפטירין בראשונה בנרות דזכריה בשניה בנרות דשלמה. בפורים ויבא עמלק. בראשי חדשים ובראשי חדשיכם. ואי מקלע בשבת מפטירין והיה מידי חדש בחדשו. ואי מקלע באחד בשבת מאתמול מפטירין ויאמר לו יהונתן מחר חדש.
<h2>דף לא:</h2>
ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ומנהגנו עכשיו לאמרה בשבת שלפני התענית. בתשעה באב קורין כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם. בתעניות ברכות וקללות. ואין מפסיקין בקללות דכתיב מוסר י"י בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ועוד שאין אומרין ברכה על הפורענות. אלא היכי נעביד, כשהוא פותח מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק שלאחריהם. ולא שנו אלא בקללות בתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא, הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. ירושלמי, זה שהוא עומד בתורה לקרות צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב. וכן כתב הר"מ [תפילה פי"ג ה"ה]. והאידנא נהוג עלמא בתעניות שקורין ויחל משה ומסיים וינחם וגו'. והשני פסל לך, והשלישי ויפסול ומסיים בפסוק הנה אנכי כורת ברית וגו'. ומפטירין דרשו י"י בהמצאו וגו' ומסיים בעוד אקבץ עליו לנקבציו. וכן בתשעה באב במנחה. וכן כתב הרב בעל העתים. עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה. בעצרת נמי ראש השנה היא דתנן בעצרת על פירות האילן. בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן ואינו עולה מן החשבון בשבת הבאה. [ומתחיל] מראש הפרשה [ואינו עולה] מן החשבון לשבת במנחה ...שי. שנאמר וידבר משה את מועדי י"י מצותן שיהיו קורין כל אחד ואחד בזמנו. כיצד מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי [ו]בשבת הבאה.
<h2>דף לב.</h2>
פותח ורואה ומברך וקורא. ירושלמי בפרק אין עומדין היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. פירוש ומברך לפניהם, דלא מפטר בברכת הראשון שנשתתק. ואם תאמר ממקום שפסק הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם. פירוש הפסוקים הראשונים שקרא הראשון, והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם, וכתיב תורת י"י תמימה שתהא תמימה כולה. הלוחות והבימות אין בהן משום קדושה. הגולל ספר תורה יעמידנה על התפר, שאם יקרע יקרע על התפר. והגולל ספר תורה גוללו מבחוץ ואינו גוללו מבפנים. וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים ואינו מהדקו מבחוץ. עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ספר תורה, שהגולל ספר תורה קבל שכר כולן. שני תלמידי חכמים שיושבין בעיר אחת ואינן נוחין זה לזה בהלכה עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו', פירוש אני נתתי להם חוקים והם אינם טובים זה לזה, ולפיכך אני מביא עליהם משפטים שלא יחיו בהם. והאוחז ספר ערום נקבר ערום מאותה מצוה. תגלל מטפחת ואל יגלל ספר תורה. פירוש שלא יסבב הספר תורה היא בעצמה, אלא המטפחת יגלול ויסבב. וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום בהלכות הפסח בפסח ובהלכות עצרת בעצרת ובהלכות החג בחג.
